<h1>פרק שלשה מינין</h1>
<h2>דף מד:</h2>
שלא ישתה הנזיר יין או כל מיני שכר שעיקר עירובו יהיה יין שהוא מיחל הענבים, דאילו מיחל שאר פירות אף על פי שנקרא שכר לא נאסר על הנזיר אלא בתערובת היוצא מן הגפן, ועל זה נאמר [במדבר ו'] מיין ושכר יזיר וגומר וכל משרת ענבים לא ישתה, כלומר שכל תערובת שיש בו ענבים בכלל האיסור, והפליג במניעה ואמר שאפילו נתחמץ היין או השכר שנתערב היין עמו אסור לשתותו, ועל זה אמר הכתוב חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, ואין אלו שני לאוין, כלומר לאו ביין ולאו אחר בחומץ שהרי לא אמר יין לא ישתה וחומץ יין לא ישתה. ולמדנו מעתה כי השותה היין והחומץ אינו לוקה אלא על אחת. משרשי עניין הנזירות כתבתי במצות עשה ד' [שע"ד] בסדר זה מה שידעתי, וגודל הרחקת הנזיר מכל תערובת היין הכל מן הטעם הכתוב שם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [נזיר ל"ד ע"ב] שכל היוצא מן הגפן בין פרי בין פסולת, כלומר הזג שהיא הקליפה, והחרצן שהוא הזרע שבתוכו אסור לנזיר, וכמו שמפורש בכתוב, אבל העלין והלולבין והגפנים והסמדר הרי אילו מותרין שאינן לא פרי ולא פסולת אלא כמו עץ הם נחשבים. ויתר רובי פרטי המצוה מבוארין במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת נזיר
